מגזין Mantalk
2009 גיליון 16, ספטמבר
מאת: ירון זהבי
צילום: בועז ליפנר והראל גרדין
אין דבר גדול יותר מלאהוב את כל הקשור בגלים, ולפעמים גם את מה שנמצא מתחתם. רגע לפני שהוא יוצא לרוץ את מרתון ברלין, ירד ירון זהבי לצלול בסיני, ונזכר למה כל-כך אהב את הספורט הזה, לפני שהריצה שינתה את חייו.
שלושה שבועות לפני שאני עומד לרוץ את המרתון השני בחיי, נקראתי למילוי משימה חשובה ביותר הכוללת צלילות מדהימות באתרים מהיפים בעולם, יאכטה מפנקת עמוסה כל טוב, חברה משובחת, ספרים שמש וים.
גילוי נאות: עד לפני שנה, עת שהריצה חדרה לחיי בסערה גדולה (וזה בכלל נושא לרשימה נפרדת), מילאה הצלילה עבורי את אותו מקום בו אני פוגש את עצמי במובן הכי טהור של המילה. חשבתי ועדיין אני סבור שמי שלא צולל פשוט מפסיד. נכון, ניתן לומר זאת על המון עיסוקים, אבל אני עדיין לא מצאתי תחום בו קיים שילוב שכזה בין יופי תת מימי עוצר נשימה, צבעים מרהיבים ובעלי-חיים מדהימים וכל זה משתלב עם תחושה פיזית של ריחוף אין סופי נטול משקל בתוך כחול עמוק. ערבב את כל זה עם ניתוק מהיבשה למשך ארבעה ימים על גבי סיפון יאכטה מפוארת המאפשרת לך לצלול ארבע צלילות ביום לתוך שוניות באמצע הים וספינות טבועות, שלוש ארוחות ביום , צוות מסייע אשר ידאג לכל מחסורך, ספרים טובים וחברה אנושית משובחת והרי לך ספארי צלילה מושלם.
כבר למעלה מעשור הבנתי שעבורי מהווה הקונספט של ספארי צלילה את החופשה המושלמת, מכאן שהקפדתי מידי שנה לצאת למסע כזה, בדרך כלל לבדי, תוך שאני מצטרף לקבוצה או לבודדים ויחד מבלים ארבעה ימים עמוסי חוויות. נכון, הגורם האנושי בחופשות כאלו הנו בעל משמעות עצומה. ארבעה ימים בתוך כלי שייט עם אנשים שיכולים לגרום לך פריחה יכולה להיות חוויה לא נעימה בעליל, שכן לא תמיד ניתן להבטיח כי האנשים מסביב יהיו "משלנו", אולם כאשר אמרו לי כי אני מתעתד להצטרף לקבוצה של 15 איש שלהם זוהי השנה השלישית ברציפות שהם יורדים דרומה לסיני, חשתי בתוך תוכי כי זו עומדת להיות חוויה מושלמת.
כשי' אסף אותי בסובארו פורסטר חדשה, חייכתי לעצמי. תמיד אהבתי סובארו בכלל ואת הדגם הזה בפרט: אולי זהו הברדלס מהפרסומת, אולי זוהי העובדה שיש לי חיבה עמוקה לחברה הזו, כמו כל מי שתרבות הנהיגה שלו התעצבה בשנות השמונים שבהן הציפה את הארץ במשפחתיות מרובעות ואמינות. מצידי תקראו לי "סוברואיד", אבל אחרי גיל 40 צריך גבר להיות מסוגל להישיר מבט אל אהבות הילדות שלו בלי להתבייש.
תא המטען המרווח קלט באהבה את תיק הצלילה שלי ושל חברי לדרך ללא כל בעיה וכך נותר לנו מספיק מרווח כדי להתפנן על 400 הקילומטרים שמפרידים בינינו לבין העיר הדרומית ביותר בישראל.
הדרך לאילת אהובה עלי הרבה יותר מאילת עצמה, שמאז ומתמיד היוותה עבורי לא יותר מתחנת מעבר לסיני. מכתש רמון המופלא (מומלץ ביותר לעצור להפסקה ב"חבית" שמהווה נקודת תצפית מרהיבה למכתש תוך כדי לגימת בירה קרה) והיכולת לנסוע בכבישים ריקים יחסית גרמו לפורסטר להפגין את האיכויות שלה בצורה מושלמת. אחיזת כביש מעולה משולבת במערכת המתקנת את האחיזה תוך כדי נסיעה, כוח מנוע מרשים ביותר ש"טחן" כל עלייה בדרך בקלות, נוחות מכסימלית לחמישה אנשים, מזגן מעולה ומערכת שמע מפוארת סייעו לשעות הנסיעה לאילת לעבור בצורה אידיאלית.
כמי שהשתתף כבר בלא מעט מסעות של "ספארי צלילה" בסיני, הפרוצדורה מוכרת וידועה: נפגשים בשעת ערב בצד הישראלי ליד נקודת הגבול ועוברים, כל הקבוצה יחדיו, לצד המצרי. ביציאה מחכה הסעה מאורגנת שלוקחת את הקבוצה למעגן היאכטות בשארם אל –שייח ואל הספינה. נסעתי בעבר עם מפעילים שונים בתחום, ואולם בפעם הזו בחרתי להצטרף לקבוצה מטעמו של אילן ורד.
אילן ורד בעל חברת WILDDIVE עוסק באופן פעיל בתחום הצלילה משחר נעוריו. בגיל 16 כבר הדריך אילן קבוצות במסעות צלילה בסיני ומהר מאוד מצא את עצמו מנהל את התחום הזה אצל מפעילים שונים, עד אשר בחר להקים עסק עצמאי משלו. כמי שגדל וחי באילת, מכיר אילן כל פסיק וצורך בנושא מסעות צלילה. כבר במעבר הגבול הרגשנו עד כמה רב הניסיון שיש לאילן ולבועז (המדריך): מעבר חלק ומהיר בגבול, פירושו הגעה בשעה סבירה לספינה, מה שאומר שינה של כמה שעות טובות וחשובות לפני הצלילות של יום המחר.
בועז ליפנר, מדריך הצלילה שלנו, תיקתק את המעבר בצורה מקצועית ומרשימה. כמי שחווה לא מעט מעברים למצריים בהחלט יכולתי להעריך את הניסיון והמיומנות שלו בטיפול, במיוחד בצד המצרי. לא נדרשנו לסחוב דבר: כל ציוד הצלילה והתיקים האישיים הועמסו על עגלות שבועז ארגן ו...הופ הנה אנחנו מול "הילטון טאבה" המיתולוגי מעמיסים את המיניבוס הממוזג שמחכה לנו ויוצאים לנסיעה בת שלוש שעות נוספות עד למעגן בשארם, שם מחכה לנו "מלכת הים" - SeaQueen בכבודה ובעצמה.
זוהי הפעם הראשונה שלי על ה – SeaQueen ובהחלט מגיע לה פרק מיוחד, שכן מדובר בספינה מפנקת באופן בלתי רגיל. ספינה זו היא הספינה הגדולה ביותר שמפעילה מסלולי צלילה עבור צוללים מכל העולם, שניתן למצוא במרחבי הים האדום. אורכה 45 מטרים ורוחבה 7 מטרים, היא בעלת שטח הכנה לצלילה מרווח ביותר, חדרים בסטנדרט גבוה: ממוזגים עם מקלחת ושירותים צמודים לכל חדר, שלושה מפלסים שכוללים חדר אוכל ענקי שיכול להסעיד עד 26 איש בקלות רבה, סלון מהודר עם מסך 42 LCD אינץ', משטחי שיזוף ענקיים ומפנקים, מקררי שתייה קלה ובר לשירות האורחים. בקיצור גן עדן צף.
את הספינה מתפעל צוות בן 10 אנשים שדואג לכל מחסור ובקשה: החל מסידור החדרים ועד למילוי המיכלים ועזרה בצלילה. התחושה היא שאתה פשוט לא צריך לעשות דבר מלבד ליהנות נטו. עלינו לסירה בלילה וערכנו היכרות עם פיט, מדריך הצלילה המקומי. מסתבר שפיט הוא לא ממש מקומי אלא אזרח אוסטרי ששירת באו"מ בסוריה ולבנון, ומאז שחרורו מהאו"מ לפני למעלה מעשרים שנה, השתקע בשארם אל שייח ועובד שם כמדריך צלילה.
הבוקר הראשון מגיע. לאחר כל הסידורים המנהלתיים, הצוות משחרר את החבלים ואנחנו יוצאים מהמעגן לים הפתוח לארבעה ימים קסומים. בכל ספארי צלילה, הצלילה הראשונה מוקדשת לניסוי כלים ובדיקת רמת הצלילה של הנוכחים. כאן התגלה בועז בגדולתו, עם תדריך של מקצוען אמיתי. קפצנו למים ב – Tower ושוב עטפה אותי התחושה המוכרת והמשכרת של ריחוף במים הצלולים של הים האדום כשמסביב הצבעים המרהיבים של שונית אלמוגים מלאת חיים. אחרי 40 דקות עולים מהצלילה והצוות המיומן של היאכטה דואג לקחת ממך את הציוד ולמלא את מיכל הצלילה על-מנת שיהיה מוכן לצלילה הבאה. אחרי שבועז וידא כי אצל כולם הציוד תקין ואין בעיות מיוחדות, אנחנו משנים כיוון ויורדים לעבר אזור שמורת הטבע של ראס מוחמד.
הנוף המדברי שנושק לים הכחול מלווה את כל ציר ההפלגה לראס מוחמד ואני חושב לעצמי שאין עוד שילוב מושלם מזה של מדבר וים.
לפני עשור ביליתי את ירח הדבש שלי באיים המלדיביים שבאוקיינוס ההודי ואני יכול לומר בפה מלא כי לטעמי אתרי הצלילה בראס מוחמד יפים ומרשימים יותר. גולת הכותרת של האזור הנו האתר הנקרא Shark Reef ו- Yolanda Reef ועקב מיקומו ממש ב"שפיץ" של סיני נפגשים בו זרמים המגיעים מעקבה מצד אחד וסואץ מצד שני. על כן האתר הזה עשיר בצורה יוצאת דופן. ניתן לראות בו להקות דגים עצומות המצטופפות בזרם, כרישים, צבים ועושר של שונית שמשאירה אותך פעור פה. צללתי באתר הזה כבר למעלה מעשרים פעם והוא תמיד מצליח לרגש אותי מחדש.
נסיעה כזו מייצרת קרבה מהירה בין הצוללים. החוויות המשותפות שאותן חווים בזמן קצר ועוצמתן הרבה גורמות לאינטימיות מהירה וחזקה בין אנשים שלא בכירו כלל קודם לכן.
מכיוון שהקבוצה אליה הצטרפתי יצאה כבר פעמיים למסע צלילה שכזה, ניתן היה לחוש מיד את החברות בין הצוללים. בן-זוגי לצלילות הגיע לספארי יחד עם בתו, כך גם אב נוסף שבא עם בתו, ואני, שילדיי עדיין צעירים לצלול איתי, לא יכולתי שלא לקנא על ההזדמנות הנפלאה שלהם לצבור חוויות משותפות. חשבתי לעצמי שמרגע שבני בכורי יגיע לגיל 12 (בגיל בו ניתן לעשות קורס צלילה) אלווה אותו בצעדיו הראשונים כצולל וניסע יחד לצלול בסיני.
סדר היום בספארי צלילה מתנהל למעשה סביב שני דברים עיקריים: צלילות ואוכל. קמים בבוקר לקולו של פיט שמודיע: "Diving, diving, diving" תוך שהוא מצלצל בפעמון. השעה יחסית מוקדמת אבל אין כמו צלילת בוקר כדי להתחיל את היום. לפני הצלילה עוברים תדריך שבמסגרתו בועז מפרט לנו על האתר, נוהלי בטיחות ודגשים מיוחדים.
אפשר לחוש כמה הוא אוהב את מה שהוא עושה. אנחנו יורדים להתארגן והופ – קופצים למים. אחרי הצלילה שבים לארוחת בוקר מפנקת הכוללת חביתות, פנקייק, גבינות מכמה סוגים, ירקות חתוכים בטעם אמיתי ולא מהונדס, ריבות, דבש ומה לא. כך גם לפני הצהריים... צלילה וארוחת צהריים מפנקת ומשביעה וכך גם לפנות ערב... מי שחפץ בכך יכול גם לצלול צלילה רביעית בלילה לאור פנסים ולאורו של הירח המלא שליווה אותנו בכל ארבעת הימים הקסומים האלו. אכן סדר יום קשה ומתיש.
ביום הצלילות השני חצינו את הים לצידו המערבי לכיוון האי "שדואן". חצייה שכזו כרוכה לעיתים בהתמודדות עם ים גבוה, אולם על גבי ה – SeaQueen הים לא הורגש כלל וגם הספק המנועים המרשים של הספינה מקצר את זמן החצייה בצורה משמעותית בהשוואה לספינות אחרות שחציתי איתן בעבר. אנחנו מתקרבים ל"שאב אבו נוחס" שהיא למעשה שונית אלמוגים שנוצרה באמצע הים וצובעת את המים במספר גוונים מרהיבים של כחול. בגלל מיקומו על ציר השייט שבין היבשות וצורתו הבולטת, נחשב המקום ל"בית קברות לספינות" וכך על פני שטח מצומצם ניתן למצוא מספר אוניות טבועות .
באופן אישי אני חובב נלהב של צלילות לספינות טבועות או werck dive בלשון מקצועית. יש משהו בהן שגורם לי לתחושה של מסע אמיתי בזמן. בזמן הצלילה אני מדמיין את כלי השייט במלוא תפארתו, קריאה במדריך הצלילה על האתר תמיד מסייעת לי בכך, ואחר כך, בצלילה אני מצליח לדמיין את האנשים ששהו עלייה ואת התקופה בה היא שייטה. צללנו לשתיים מהן. Gianni's D, ספינה שהובילה מטען של עץ וטבעה ב- 1983 הספינה מונחת על צידה ונראה כאילו עדיין לא הגיעה למנח סופי שלה. עקב המנח הצידי, הצלילה בה גורמת לתחושה מעניינת ביותר, אך גם עשויה לגרום לדיסאוריאנטצייה ועל כן תמיד חשוב להסתכל על כיוון הבועות שתמיד יעלו למעלה.
הספינה השנייה היא ה –Carnatic : ספינת מפרשים משולבת בקיטור שהובילה סחורות בנתיב השייט בין אירופה להודו ואפריקה, שטבעה בשנת 1869. בצלילה ניתן להבחין בצורה יפה בשני התרנים העצומים של הספינה מונחים על קרקעית הים ועליהם מושבות אלמוגים שנוצרו במהלך 140 השנים שחלפו. קורות הספינה מעבירות משחקי אור וצל מרהיבים מתחת למים.
אל גולת הכותרת של הספינות הטבועות בים האדום הגענו בבוקרו של היום השלישי – הטיס לגרום Thisel Gorm מדובר ב"האתר" לספינות טבועות: הספינה נבנתה באנגליה בשנת 1940 ויועדה לשימוש אזרחי. עקב מלחמת העולם השנייה היא "גויסה" לצי הבריטי והובילה מטען מגוון של אופנועי BSA, משאיות, קטרי רכבת,, טנקים, תחמושת, רובים, מגפיים ועוד. אורכה של הספינה הוא 128 מטר ורוחבה 18 מטר. היא הופצצה על ידי מטוס גרמני וטבעה מיד בשל הפיצוץ העצום שנגרם עקב מטען התחמושת הרב. עוצמת הפיצוץ הייתה כה גדולה עד שהיא "זרקה" שני קטרי רכבת שהיו על סיפונה וכעת הם מונחים לצידה בעומק של 33 מטרים. הצלילה לטיסלגורם מהממת. כחובב מושבע של סרטים ממלחמת העולם השנייה, פרושה כאן בפניי עדות אילמת ומרהיבה למלחמה ההיא. עקב גודלה ועושרה של הספינה מחולקת הצלילה אליה לשני חלקים. בצלילה למחסני הספינה ניתן לראות את שורות האופנועים מונחים ומסודרים, משאיות דו מושביות וטנקים קטנים שהיו אז פסגת הטכנולוגיה המלחמתית. לא משנה כמה פעמים כבר צללתי כאן, תמיד אני מוצא את עצמי נפעם מחדש מעוצמת האתר ומיכולתה של הספינה הזו להעביר את תחושת המלחמה במלוא עוזה . אחרי 45 דקות של צלילה אני נפרד מהספינה ועולה חזרה ליאכטה שלנו כדי להעביר חוויות עם אלו שלהם זוהי הצלילה הראשונה כאן. בשלב הזה אני כבר חש כאחד מהחבורה. כל ערב, בין ערביים ולאחר הצלילה השלישית אנחנו מתאספים בדק העליון, צופים בשקיעה המדברית המרהיבה עם בירה קרה ביד, משוחחים צוחקים ומעבירים חוויות מצלילות היום.
ירח מלא מתחיל להאיר, ומחשבות טובות על האישה והילדים, מהסוג שתמיד מציף אותך כשאתה רחוק... מערסלות אותי בשלווה נעימה.
ביום הצלילות האחרון, אנו מנסים להקפיא את התחושות, בידיעה שיחלוף עוד זמן עד שנשוב. חוזרים למעגן היאכטות בשארם, נפרדים מן הספינה והצוות ששירת אותנו בצורה נהדרת ומתחילים את הנסיעה חזרה לגבול בטאבה. אחרי שלוש שעות אנחנו עם אילן שמחכה לנו בצד הישראלי כדי לשמוע חוויות ולוודא שהכול עבר כמו שצריך.
שנייה לפני גיל 40 ועמוק בתוך הסטטיסטיקה החיובית לאירוע לב משמעותי, החלטתי לשנות את חיי ולהתחיל לרוץ. תמיד הייתי אדם של ספורט קבוצתי, אולם השנה האחרונה סובבת סביב הריצה. אחרי חצי שנה מיום שהתחלתי לרוץ ברצינות, רצתי מרתון ראשון בחיי, מעשה שהיווה עבורי חוויה מדהימה ומזככת, אשר עד לאותו מסע דחקה את מקומה של הצלילה, אהבתי הקודמת והמעט נזנחת. פתאום בערב האחרון על הספינה, הבנתי שבכל השנה האחרונה לא היו לי חמישה ימים רצופים בהם לא רצתי. לפתע אני "מושבת" מרצון וחושב על המרתון בברלין שמתקרב בצעדי ענק. אני מודה למזל הגדול שנקרה בדרכי ושהזכיר לי למה אני כל כך אוהב לצלול. אני מסתכל על האנשים סביבי, אני מכיר אותם בסך הכול ארבעה ימים, וכבר חש קרבה אמיתית לכל אחד מהם.
